| אבי אבירעם | אני זוכר טנקים בכיכר מלכי ישראל. אני זוכר קרקס בולגרי בכיכר המדינה.
אני זוכר את רחובות העיר ללא תמרורי אין כניסה.
אני זוכר את קריאות מוכרי האבטיחים: אדום, מתוק! על הסכין היום! אני זוכר את התור ליד העגלה של משחיז הסכינים והמספריים.
אני זוכר את החלבן מניח את בקבוקי החלב ליד הדלת השכם בבוקר.
אני זוכר את צליל הפעמון של מוכר הנפט מכריז על בואו.
אני זוכר את האימהות קוראות בשמות ילדיהן לשוב הביתה לפנות ערב.
אני זוכר את נהמת האריה המיוחם מגן החיות בלילות הקיץ.
אני זוכר את תל אביב הולכת לישון אחרי פסוקו של יום
בטלוויזיה.
אני זוכר את גאות הים בחורף שהגיעה עד רחוב הירקון.
| |
| אבי מוסיי | הסיפור שלי, אין קרוב ממנו. הוא פשוט... מתחתכם... אתם ישוּבִים עליו.
שאול המלך פינת דה וינצ'י. לפני 55 שנה (מחצית גיל העיר) היה האזור מכוסה אקליפטוסים עבותים
וצמחיית בר סבוכה. שבט צופי דיזינגוף חלש על השטח מהגדר של צייטלין ועד בכלל. ושם ממש, בלב הג'ונגל (ויאטנם) למדנו אנו, חניכי השבט הפעורים... לז ח ו ל, לזחולללל
! ולא סתם. זחילה
קרבית. כחיילים אמיצים, בני שמונה ותשע, השקענו. המדריך התמקם כשלושים מטר מאיתנו, ואנו ניסינו להתקרב אליו, מבלי שנתגלה.
וכך במשך שעות. וחוזר חלילה, ושוב ושוב, עד שהחשיך.
וכך הנצחנו את שטח ספריית שער-ציון, לימים בית אריאלה.
היה זה על זיעתנו הניגרת, והכשרתנו "הצבאית" הראשונה.
| בית אריאלה |
| אביבה דורון-בקר | מן הים הפתוח היינו חוזרים הביתה יחפים, מלוטפי חולות, מאותגרים על פס מסגרת
של מדרכה מתוכננת. ברקע התנגנו קולות ממרפסות הבתים ואליהם הצטרפו הצלצולים של
מביא החלב ומוביל הקרח. דרכנו לאורך בית הספר תל נורדאו, שאבי היה בין פועלי
הבניין שהקימו אותו, בלטו לעינינו אותיות הזפת שנכתבו על ביתנו כמחאה על גורלה המר
ספינת המעפילים סטרומה.
אנו, ילדי מעונות עובדים, הרגשנו שייכים באופן העמוק
ביותר למעשה הבראשיתי של ישראל הנבנית בעמל הורינו, ובתוך חיי הצנע בדירותינו
הקטנות הצמחנו חלומות גדולים. בעיר של "תכלת מים ותכלת
מעל", ברחובות כפריים בריח הדסים, זכינו לפרוח עם תל אביב המצטנעת בחומר ועושה
פלאות ברוח, בבנייה ובערכים.
| מעונות עובדים |
| אביגיל קנטורוביץ | היינו הולכות בבן-יהודה, בדרך לקפולסקי או לדיזנגוף סנטר, וסבתא שלי
הייתה מרימה את עיניה לשמיים. ״מתבשל גשם״, היא היתה אומרת במבטא ייקי כבד. באחת, השמיים
היו הופכים לקערה ענקית, קדירת מכשפה שכף עץ עצומה בוחשת בעיסתה האפורה, בקרוב
תמטיר עלינו טיפות עגולות מלטפות, שינקו את הרחובות, ויחזירו לעיר המפויחת את
לובנה.
במרפסת שלה, שמזווית מסוימת מאוד שדרשה כיסא, הטיה של
הצוואר ודמיון מפותח, אפשר היה לראות את הים. היינו עומדות ומחכות: הגשם מתבשל,
עוד מעט יהיה מוכן ויוגש. תל אביב תטרוף אותו ותהיה כמו אודרי הפבורן שרצה בגשם
כדי לפגוש את אהובה. יפה וענוגה ומלאת שיק, אחת שסוף טוב מחכה לה מעבר לכל פינת
רחוב: הכי יפה כשהיא רטובה.
| בן יהודה |
| אביטל גד-ציקמן | יכולנו ללכת לים אבל הלכנו לגלריות ברחוב גורדון, לבושות בג'ינס
משופשפים וחולצות פלנל משובצות, והרגשנו כמו תיירות אבל גם כמו ילדות לעומת הצייר
עם שיער כסף מכונס מתחת לכובע מצחייה, הפסלת האמריקאית של הבובות הרכות שפיתו
אותנו לתוך מרחב של בדים וחבלים, והנשים האלגנטיות, ששימשו כשומרות סף ליצירות
אמנות, ונקשו בנעלי עקב. הסתיו התל אביבי צבע את הרחוב באור רך, מסונן דרך עלי
הצפצפות, ומהר מאוד כבר היה אחר-צהריים, הזמן להגיע לדיזנגוף פינת פרישמן,
כי תמיד, בכל פעם ופעם בה חוצים את הכביש, נתקלים במכר אחד לפחות, ותל אביב הופכת
ממשאת נפש למקום ידידותי מלא הפתעות משמחות, דוכן פלאפל, ספסל בכיכר, חתול, מישהו
מוכר ואחר שעוד נכיר.
| דיזינגוף פינת פרישמן |
| אופיר צ'רניאק | רק שנים מאוחר יותר אבין שכיכר מגן דוד קרויה על שם צורתה ממבט על, ולא על שם דוד פיזנטי, מגנה השמאלי של הפועל תל אביב. באותם הימים קראנו לה במשפחה כיכר הפשטידה, על שם הבוקר בו הצבעתי על דבר מה בחנות לא הרחק משם, ושאלתי את המוכר, "מה זה?" "פשטידה", ענה ומשך בכתפיו. מבלי לומר דבר על תערובת הגבינות הסודית העוטפת אטריות ארוכות וחלולות, וחודרת לנימי נפשן. מבלי להפליג בתיאורים על הציפוי הדק והפריך כשמיכה המכסה את תוכה, ומבלי לתת שם הצופן בחובו חידה כגון הפשטידה-של-סבא-אפרים. משל היה זה עולם פשוט בו קיימות רק אבני היסוד של הקיום: אבא, אמא, ילדה, ילד, ציפור, שמיים ופשטידה.
| כיכר מגן דוד |
| אופק גן אור | איל גרר אותי בחזרה לרכבת. זה לא שהוא רצה לעזוב יותר ממני. זה שההורים שלו
אהבו לראות אותו ישן מוקדם וחולם להיות אסטרונאוט. עתיד להסתפק בהנדסת תוכנה.
להורים שלי לא היו תוכניות, רק שאהיה מאושר.
ואחת לכמה חודשים כשהיינו תופסים רכבת ממוצקין, ומנסים
לנווט בין חנויות הקומיקס והמקדונלד'ס בסנטר,
הרגשתי קצת כמו אליס, אבוד. לא זוכר את הצפון.
״עוד קצת״, התחננתי.
הרי רק לפני רגע מישהו שלא הייתי בטוח אם זה הוא או היא
אמרה לי שאני חתיך וחייך עם הריסים הגדולים שלה. בפעם הקודמת מישהו נאם בשירותים.
אבל איל המשיך, ואני אחריו, כשחיפש את הדרך הקצרה ליציאה.
מפעם לפעם השתדלתי להוביל ולהתבלבל בטעות, להישאר עוד קצת אבוד בתוך הפלאות. | הסנטר |
| אור ענבר | סבתא שלי זוכרת שנסעה עם אמא שלה באוטובוס בתל אביב הקטנה, אי-אז בתחילת שנות הארבעים. מולן ישבה אישה שתחבה את האצבע לאף. סבתא שלי, בת הארבע, הכריזה בקולי קולות: "אמא, תראי איך האישה הזאת מחטטת באף". דממה השתררה ברחבי האוטובוס. כולם נעצו עיניים בילדה הלא-מחונכת ובאמא שלה, שביקשה שהאדמה תבלע אותה בו ברגע. מבוכתה גדלה עוד יותר כשהבחינה שהמשורר הדגול שישב איתן באוטובוס היה עד לבושה, וכמו כדי לזרות מלח על פצעיה, הוא פנה אליה ושאל, "זו הבת שלך?" היא נאלצה להודות, והמשורר שיבח את הילדה על השימוש במילה העברית, היפה בעיניו, "מחטטת". וכך זכתה העברית של סבתי לגושפנקה מטשרניחובסקי.
| |
| אורי אקשטיין | אני בן שמונה, ואני זוכר שיום אחד הלכתי בדיזנגוף אל סו''ס (ראשי תיבות של סבא וסבתא), שגרים ברחוב ליד. לצערי הלכתי בדרך
הארוכה. הייתי עייף וכאבו לי הרגליים. ראיתי בניין ארוך וענק. אמרתי: אני אכנס, מה
כבר יקרה? ונכנסתי. בפנים - פשוט רחוב, הלכתי בכל הבניין. ראיתי: חנות ספרים, קולנוע לב, חנות מוזרה, חנות מתוקה, חנות מפחידה, מדרגות נעות, מקדונלד'ס ופיל! זה הסנטר ואני אוהב אותו!
| הסנטר |
| אורית זמיר | 1979 אבן גבירול. אחותי
ואני לבד באוטו. "אם יבוא פקח תגידו שאבא תיכף חוזר". אבא שלנו הולך למלא גז בגזיה. עוד כמה ימים ניסע
לקמפינג בכנרת. חם, אנחנו פותחות חלונות. אם נפעיל רדיו המצבר ייגמר, וממילא תמיד
חדשות. אבא לא חוזר תיכף. אנחנו מדמיינות אותו בחנות מחנאות, מסתכל על אולרים
ואוהלים, לא קונה. אנחנו מספרות סיפורים אחת לשנייה, מזיעות, נדבקות למושב הסינטטי,
מפחדות מפקח שאף פעם לא בא.
2019 אבן גבירול.
יש דברים שלא משתנים. חם. קמפינג בפסח. אין חניה. ברדיו תמיד חדשות.
יש דברים שמשתנים. אם אני אשאיר את הבנים שלי באוטו יזמינו
משטרה. את מכלי הגז הריקים זורקים לפח, קונים חדש. אבא שלנו כבר איננו. הפקח תמיד
בא. | אבן גבירול |
| אורית פרנקל | נולדתי באבן גבירול 11. גרנו אז בבית סבתי וסבי בחדר שגבל בחנות המתנות וכלי הבית של שיגריס. סבתא היתה לי כמו אם שנייה. היה לנו מנהג קבוע לטייל לגן יעקב. שם, היא עזרה לי לטפס על עץ השיקמה הענק והעתיק, קילפה תפוח, חתכה לקוביות קטנות והושיטה לי אותן בעודי על העץ. כל כך אהבתי את גן יעקב, הרגשתי בו כמו עליסה בארץ הפלאות. בדרכנו חזרה, היינו חולפות מאחורי היכל התרבות. הייתי מטפסת על אדן החלון ומקשיבה לכיוון הכלים של התזמורת הפילהרמונית. עברתי מאדן חלון אחת לשנייה, ומבעד לכל חלון בקעו צלילים אחרים.
| היכל התרבות |
| אילה אופיר | אני זוכרת בילוי עם אבא בכלבו שלום. גן עדן קסום מפלסטיק עם ריח של עיר חמה ומעושנת. הקרוסלות המקושטות וגלגל הענק שהיה בעצם די קטן אבל זה לא הפריע, מייקל ג'קסון משעווה, לא ממש דומה למקור אבל מהפנט עוד יותר ממנו. וגלידה. וקצפת. אבא תמיד מציין את עבודת הפסיפס בכניסה למגדל העצום. אני זוכרת את חוויית המעלית שהמריאה לשמיים. הטלסקופים הקרירים על הגג, שתמיד נשבה בו רוח למרות החום הכבד. לצפות דרכם עד החרמון או עד קפריסין ולהרגיש את העולם נפרש... חו"ל לא היה אופציה ותל אביב היתה העולם. הכי יפה בעולם. ועודנה. ורק הלב נשבר בנובמבר 95'. וכבר לא היינו ילדים. | כלבו שלום |
| אילנה רזין | נולדתי בשנת 1934, בבית היולדות של ד"ר פרויד ברחוב יהודה הלוי 9, וגדלתי ביהודה הלוי 5. לי, כילדה, החוויות והזיכרונות קשורים לבית היולדות. מביתנו היינו שומעים את קולות היולדות והתינוקות החדשים שבקעו לאוויר העולם. לתינוקייה היה חלון גדול, ואני נתליתי עליו ובמשך שעות צפיתי בהבעות ובתנועות של התינוקות הקטנטנים שהיו שוכבים בעריסות.
בחצר בית החולים היו עצי תות ענקיים. חברי ואני, אהבנו לטפס על אחד הענפים העבים של העץ ולזלול פירות. כשחבורת ילדים משכונת שבזי גילתה את האטרקציה, נגמרה לנו החגיגה.
ויש לי זיכרון מיוחד: אמי צועדת הביתה מבית היולדות, לבושה חלוק ארוך ויפה, נושאת את אחי החדש.
| יהודה הלוי |
| אילנה תורן עמית | אני זוכרת שגרתי עם הורי ואחותי ברחוב חזנוביץ', בחדר אחד, בדירה של גברת הימל ובעלה, שייצר שם סוכריות תרנגול.
אני זוכרת שנפלתי בחצר ליד הבית, שם ישבו נשים ערביות עם גדיים ואבא הרים אותי על כתפיו.
אני זוכרת שגידלנו תולעי משי שהורדנו מעץ תות ענקי בגינה, ופעם דרכנו על אחת בטעות ובכיתי.
אני זוכרת שטנקים בריטיים שחנו בחצר בית ספר ביאליק שברו את המרצפות.
אני זוכרת שהמורה רחל אהבה שהבאתי לה תה בהפסקות. אני זוכרת שאני ושתי חברות היינו מתחבאות באבו כביר על עץ גבוה, ומספרות שם סיפורים שגם כתבנו.
אני זוכרת ששנאנו את "הכלניות" הבריטים, עד שהיכרנו אחד מהם וגילינו שהוא נחמד.
| חזנוביץ' |
| אינה גורביץ | אני זוכרת את היום שבו למדתי את הביטוי "לפני שעה קלה". הייתי תלמידת תיכון. היה יום רגיל עד שהמנהלת
נכנסה לכיתתנו להודיע ש"לפני שעה קלה"
היה פיגוע בקו 5. הייתי עולה חדשה. חשבתי ששעה קלה היא שעה, וחישבתי זמנים: שעה לפני שהמנהלת
הודיעה על הפיגוע היתה השעה הקבועה שבה אמי הייתה נוסעת לעבודה. בקו 5. ריצה לחדר
המורים, ההמתנה למענה לטלפון במקום עבודתה של אמא. וגם אז - מי שענתה לא היתה
בטוחה אם ראתה את אמי בבוקר. הדקות שבהן היא בדקה, נחוו כשעות. אמא הגיעה בשלום,
היא יצאה באותו יום קצת קודם. ובבית - המראות הקשים בטלוויזיה עד החיבוק של אמא
כשחזרה בערב מהעבודה. באוקטובר 1994 הזמן קיבל משמעויות חדשות.
| מקום לא מצויין בזיכרון |
| איריס בר חוה | הגחתי לעולם לפני 48 שנים בז'בוטינסקי פינת ארבע ארצות. באותו בוקר אביבי פועלים עמלו על תיקון בור בכביש ויצרו מהומה קטנה. אבי שלא הצליח להתקרב לפתח בית החולים הותיר את אמי בכניסה והיא, לדבריה ״התגלגלה פנימה ככדור״. אבי הלך לקפה מרסנד. שם, הוא סיפר כי אם זה בן הוא יקרא לו זאב לכבוד ז'בוטינסקי. נולדתי בת. קראו לי איריס, על שם הפריחה הצבעונית שהאירה את רחוב קורדובה. היום אני גרה מאתיים מטר משם.
| ז'בוטינסקי |
| איריס רילוב | סבא וסבתא גרו ליד גן החיות, שמאז נדד למקום אחר, מרוּוח ופתוח, מטעמי צער בעלי חיים וצער תושבים ושכנים ושמחת בעלי נדל"ן. בשבתות, כשסבא לקח אותי לגן החיות, משכתי אותו אל מתחם הדובים. ממרומי חומת אבן צפינו אל בריכה עגולה. סבא קטף עבורי ענף משיח ההיביסקוס, ואני תלשתי ממנו עלים שהשלכתי אל המים הירוקים הסמיכים. הדובים טבלו במתינות במים ושחו. אהבתי לראות את פרוותם נרטבת, וצהלתי כשגרפו את העלים לפיהם בציפורניים ארוכות. גם פרחים אדומים פעורי לוע זרקתי, אבל בהם הדובים לא נגעו והם נותרו מתנודדים על פני המים. תמיד תהיתי על צבע פרוותם של הדובים, שהיה לבן-צהבהב, למרות שעל השלט היה כתוב במפורש "דב חוּם סורי". | גן החיות |
| אלי תומר | אני זוכר שהייתי קטן, תל אביב היתה קצת יותר גדולה ממני. ואני זוכר פינת חי אלקטרונית, עם גמל מעופף ענקי בכניסה. לידו היה עכבר מקטיפה אפורה, חובש כובע מקסיקני גדול. העכבר עמד ושתק, בודד. ואז, מישהו לחץ על כפתור. פתאום נכנסה להקת ברווזים קטנים מפלסטיק. הם געגעו והתקדמו לעבר העכבר. כשהגיעו אליו, נעצרו ושרו לו את ספידי-גונזלס. אתם חושבים שזה חלום? לא. כך היה ביריד המזרח בתל אביב.
| יריד המזרח |
| אנג'ל קבודי | אני זוכרת את ימי שישי בשוק הכרמל. עולים לבית סבא ומייד מזדרזים לפגוש את החבורה. פעם יורדים אל תחילת השוק מרחוב אלנבי ופעם מהכרמלית. עוברים דוכן דוכן בלי לפספס אפילו אחד, מחפשים את מטבעות הזהב. יחד עם ילדי השכנים, באותו מקום ובאותה השעה, היינו מתקבצים ומתחילים בעבודה. אחד מילדי השכנים נחשב למנהיג החבורה," חבורת המטבעות" כינינו אותה. היתה לו חפיסת גפרורים ענקית, ולכל קריאה לעזרה היה מגיע בריצה – להאיר את השטח ולוודא את ערך המטבע. ללא כל פחד שמא יצוץ עכבר או שאולי אחטוף מכה מפינות הדוכנים, הייתי דורכת על שאריות פירות רקובים ומלכלכת במיצם את הבגדים, העיקר למצוא מטבע, כילד שמצא תיבת אוצר.
| שוק הכרמל |
| אסתר קאפח | אני זוכרת שעלינו לתל אביב. ב-1943 הגענו ברכבת מפורט-סעיד כעולים חדשים. התארחנו בבית הדוד חודש ימים, המומים מן השינוי האקלימי והתרבותי והלומים מן הססגוניות שצבעה את העיר. יוסף נכנס בצהרי היום לבשר לנו: "מצאתי דירת חדרון למגורים". היינו ארבע נפשות. ארזנו את המטלטלים המעטים ועברנו להתגורר בחדרון הצופה לים. קיבל אותנו חורף קשה שלא ידענו כמוהו בגולה. הקור והרוחות אלצו אותנו להשתמש בתכיפות בשירותים שבחצר. באחת הפעמים הרוח הייתה כה עזה, שהגג עשוי הפח, עף ברוח ואיים לסחוף את הדפנות. החזקתי בכל כוחי את הדלת וצעקתי: "יוסף תחזיק את בית השימוש, הוא עף!" יוסף דפק מסמר עם וו ויתד והלך לחפש גג. לא חיכיתי לו. שפתיי מלמלו, "יוצֵר האדם נקבים חלולים".
| בית דוד |
