רחבת אנדרומדה נמצאת בפינת הרחובות יפת ולואי פסטר. כאן עמדה משנות הארבעים של המאה ה-19 ועד לתחילת המאה ה-20 תחנת ההסגר, הקרנטינה, שאליה הוכנסו להסגר זמני אנשים שזה עתה הגיעו לארץ וטרם עברו בדיקה רפואית לשלילת מחלות מדבקות. התחנה הוקמה על-ידי איברהים פחה המצרי בתקופת שלטונו בארץ, בשנים 1840-1831.

במהלך המאה ה-19 החלו החומות, שהגנו מאות שנים על יפו, לעכב את התפתחות העיר. האוכלוסייה גדלה, הצפיפות בתוך החומות פגעה באיכות החיים, ותנאי התברואה הירודים שנוצרו עקב הצפיפות גרמו להתפרצות מחלות. עם שיפור מצב הביטחון הכללי והתפתחות המסחר המואצת, החליט השלטון העות'מאני להרוס את החומות. החפיר לאורך רחוב יפת נסתם והפך לדרך ראשית. במקום החומות נבנו בתים חדשים שהתפשטו בהמשך דרומה.

מעבר לכביש עומד מבנה אבן גדול בצורת האות ח' בעל חלונות מקושתים רבים. זהו בית החולים הצרפתי שנבנה בשנת 1879 על ידי מסדר נזירות קתולי. הוא פעל עד שנת 1967, ולאחר מכן שימש כמרכז טיפול יומי בפגועי נפש. במהלך חפירות הצלה ארכאולוגיות שנערכו בשטחו נמצאו שרידי ביצורים מהתקופה העות'מאנית ומהתקופה הצלבנית, ואף שדה קבורה קדום.

במערב, במורד רחוב לואי פסטר, תראו את הצריח של הכנסייה היוונית-אורתודוכסית. הכנסייה קרויה על שם ג'ורג' הקדוש - חייל רומי שהתנצר והוצא להורג בשל אמונתו הנוצרית. הכנסייה שייכת לקהילה היוונית-אורתודוכסית הערבית ביפו. כיום המתחם משמש כמרכז קהילתי ופועל בו שבט צופים גדול. לפני הקמת הכנסייה, בראשית המאה ה-20, היה במקום בית קברות של העדה, שפונה אל קבר אחים גדול הנמצא מתחת לצמרות הפיקוסים.

נעבור בשער הכניסה ונחצה את הגשר אל פרויקט אנדרומדה. נחצה את קומפלקס הבניינים עד למדרגות היורדות לכיוון נמל יפו - שם נתמקם על אחת ממרפסות התצפית, התחנה השנייה במסלול.

להאזנה לסיור הקולי - תחנה ראשונה

 

 

הביטו לכיוון יפו העתיקה, אל המגדלור הישן בצבעי אדום ולבן הבולט מעל הבתים. נמל יפו הינו אחד הנמלים העתיקים בעולם, ובמהלך ההיסטוריה שימש כאחד משעריה הימיים של הארץ והשער הימי החשוב של ירושלים. נמל יפו עצמו נבנה על גבי סלעי כורכר אשר יצרו שובר גלים טבעי. במרכז, בקו ישר מתחתינו, נמצא מתחם ההאנגרים הגדול של נמל יפו, אשר נבנה על ידי הבריטים בשנות ה-30, במסגרת הרחבת והעמקת הנמל.

עד שנת 1936 שימש נמל יפו כנמל החשוב בארץ, ועברו בו סחורות ונוסעים רבים. במהלך מאורעות המרד הערבי בשנים 1936 - 1939 הושבת הנמל ופעילותו שותקה כמעט לחלוטין. לצדו נפתח בתל-אביב נמל עברי חדש שאליו עבר חלק ניכר מהפעילות המסחרית. לאחר קום מדינת ישראל שימש נמל יפו בעיקר לייצוא תפוזים. בשנת 1965, עם הקמת נמל אשדוד, הופסקה הפעילות המסחרית בנמל יפו, למעט פעילות דייגים.

בשנת 2006 רכשה עיריית תל-אביב-יפו את נמל יפו מידי מדינת ישראל, והחלה בתהליך שיקום וחידוש. הנמל הפך למוקד תיירות, תרבות, נופש ומסחר, ובו מסעדות, בתי קפה וגלריות. כדאי לבקר בתיאטרון "נא לגעת" - תיאטרון ששחקניו כולם הם עיוורים-חירשים. במקום פועל גם בית קפה, שבו תוכלו להזמין קפה ועוגה בשפת הסימנים.

משמאל אפשר לראות את גגות הרעפים והקירות המטויחים של שכונת הנוצרים המרונים של עג'מי. המרונים היגרו ליפו מהצפון בראשית המאה ה-19 והתיישבו במרכז העיר העתיקה, וממנה יצאו אל שכונת עג'מי בהמשך המאה. שכונה זו מסמלת את אחד השיאים של תהליך היציאה מהחומות. עשירי יפו בנו את בתי המידות שלהם על גבעת הכורכר - במקום גבוה שבו אפשר ליהנות מהבריזה הימית. עד היום אלה הם הרחובות היקרים ביותר ביפו. המרונים בנו כנסייה נוצרית השייכת לנצרות המזרחית-קתולית. כיום, מרבית העדה המרונית מתרכזת בלבנון, שם הם מהווים כ-25% מהאוכלוסייה.

תהליך היציאה מהחומות שינה את פניה האדריכליים של יפו. שימו לב להבדלים: מימין, בתוך החומות - אבן כורכר חשופה, כיפות, קמרונות וקשתות, כמעט ללא גגות רעפים. בתים מגובבים יחדיו. משמאל, בעג'מי - בתי מידות גדולים ומטויחים, בעלי גגות רעפים ותכנית מתאר של עיר מסודרת הרבה יותר.

נחזור לרחבת הכניסה שממנה הגענו. משם נפנה דרומה ונמשיך לאורך רחוב יפת עד שנעמוד על גשר מעל רחוב יהודה הימית, שם נמצאת התחנה השלישית.

להאזנה לסיור הקולי - תחנה שנייה

 

 

הגשר שאנו עומדים עליו, ברחוב יפת פינת יהודה הימית, הינו אחד הסמלים המרכזיים של יפו בתקופת המנדט הבריטי. יש הרואים בגשר זה את המֶחלַף הראשון בארץ, אף שאין בו מעבר ישיר לכלי רכב בין המפלסים השונים.
רחוב יפת, שנקרא באותה תקופה דרך עג'מי, היה רחוב המסחר הראשי של יפו.
עם הרחבת נמל יפו והגדלת נפח הפעילות בו, בתחילת שנות הארבעים של המאה ה-20, נדרשה השלמת סלילתו של רחוב יהודה הימית - הרחוב הרחב שמתחתינו, אל נמל יפו לצורך מעבר הסחורות אל הנמל וממנו. הגשר שהוקם מעליו באותן שנים אפשר למשאיות המובילות סחורה אל הנמל וממנו לנוע בלי להפריע לתנועה הסואנת שנעה לאורך רחוב יפת.

הגשר הוקם על ידי עיריית יפו בשיתוף עם ממשלת המנדט, והוא נקרא על שם האמיר פייסל, מלך עיראק, אחד ממנהיגי המרד הערבי נגד האימפריה העות'מאנית בזמן מלחמת העולם הראשונה. ב-3 בינואר 1919 חתמו האמיר פייסל וד"ר חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, על הסכם ויצמן-פייסל. מטרת ההסכם הייתה - הסדרת היחסים בין התנועה הציונית לבין הממלכה הערבית המאוחדת בראשות פייסל. בין השאר ביסס ההסכם את ההכרה הערבית בהצהרת בלפור.
פייסל, אשר מונה אחר כך למלך עיראק, נחשב מלך אהוד שידע לפשר בין פלגיו השונים של האיסלאם ובין הקבוצות הרבות המרכיבות את ממלכתו. מותו של המלך בשנת 1933 התקבל בצער ובתדהמה בקרב תושבי הארץ הערבים. ערביי יפו הגישו לעיריית יפו בקשה לקרוא לרחוב החדש שנסלל באותה תקופה בשם "שדרות פייסל", ונענו בחיוב. לאחר קום המדינה שונה שם הרחוב מרחוב פייסל לרחוב יהודה הימית.
בהמשך רחוב יהודה הימית נמצאים מבנים ישנים רבים, ביניהם המבנה הגדול והמפורסם של תחנת השידור הצבאית גלי צה"ל. מעלינו מתנשא לגובה בניין המכס והמע"מ - מבנה מודרני עצום וחריג בנוף האדריכלי המסוגנן והעדין - המזוהה עם יפו שמחוץ לחומות. מומלץ לרדת במדרגות מהגשר לרחוב יהודה הימית ולהתרשם מהסגנון האדריכלי של בתי הדירות, שנבנו בעיקר בשנות השלושים. רוב הבתים נבנו בסגנון הבין לאומי המתאפיין בקווים ישרים, היעדר קישוטים, מרפסות מעוגלות וחלון אנכי לאורך כל גובה חדר המדרגות (שניתן לראותו בבניינים מס' 36 ו-55 ברחוב).

נחזור אל רחוב יפת ונמשיך דרומה לאורכו, עד לבנין מספר 51 - כנסיית סנט אנטוני מפאדובה, המתהדרת בצריח המחודד עם השעון, שם נמצאת התחנה הרביעית.

להאזנה לסיור הקולי - תחנה שלישית

 

 

כנסיית סנט אנטוני הנמצאת ברחוב יפת 51 משתייכת למסדר הפרנציסקאני בכנסייה הקתולית. היא נקראת על שמו של אנטוניו, נזיר פרנציסקאני שנולד בליסבון שבפורטוגל ופעל בסוף חייו הקצרים במאה ה-13 בפאדובה שבאיטליה, ולכן הפך לקדוש הפטרון של שתי הערים הללו. אנטוניו היה תלמידו וידידו של מייסד המסדר הפרנציסקאני - פרנציסקוס הקדוש מאסיזי שבאיטליה. המסדר הוקם בשנת 1209 וכ-130 שנה מאוחר יותר הטיל עליו האפיפיור את תפקיד שמירת המקומות הקדושים בארץ, שמשמעותו קיום נוכחות נוצרית מתמדת בארץ ומתן עזרה וקורת גג לצליינים קתולים העולים לרגל למקומות הקדושים בארץ הקודש. המסדר הוא מסדר הנזירים הגדול ביותר הפועל תחת הכנסייה הקתולית ונהנה מיוקרה רבה בעולם הקתולי.

הכנסייה נבנתה בשנת 1932 כדי לשרת את הקהילה הנוצרית-קתולית שהתגוררה מחוץ ליפו העתיקה. כיום נמנים על באי הכנסייה תושביה הקתולים הערבים של יפו, וכן פוקדים אותה בימי שבת ובימי ראשון עובדים זרים קתולים המגיעים לישראל מהמזרח הרחוק, ממזרח אירופה ומאפריקה ומתגוררים בתל-אביב-יפו. בחג המולד נערכת כאן גם מיסה המשלבת עברית וערבית.

הכנסייה נבנתה בסגנון הניאו-גותי, ובתוכה בולטים לעין חלונות המשכית (וויטראז'), שדרכם חודרות לכנסייה קרני אור צבעוניות. בחזית עיטור אבן גדול דמוי פרח המכונה רוזטה. מעל שער הכניסה למתחם הכנסייה תוכלו להבחין בתבליט אבן המעוטר בחמישה צלבים, הסטיגמטה - סמלו הייחודי של מסדר הפרנציסקאנים בארץ, שהיה סמלה של ממלכת הצלבנים בארץ ישראל.

משמאל לכנסייה נבנה בשנות ה-30 בית הספר הקתולי "טרה סנטה" שפירוש שמו ארץ הקודש. בית הספר נבנה בסגנון הבין לאומי (המכונה גם הסגנון המודרני או סגנון הבאוהאוס) האופייני לתקופה, בעקבותיו התפרסמה תל-אביב כאתר מורשת עולמי. בחזית בית הספר בולטים החלון האנכי בחדר המדרגות, המחדיר אור לתוך החלל באמצעות לבני הזכוכית, והחלונות העגולים המזכירים את החלונות בבתי המידות היפואיים וכן את החלונות באוניות הקיטור.

נמשיך דרומה לאורך רחוב יפת ואחרי הכנסייה נפנה מזרחה אל רחוב יצחק אבינרי. נעמוד ליד החורשה, ממנה נראה את מתחם הכנסייה הקופטית המגודר בחומה, שם נמצאת התחנה החמישית במסלול.

להאזנה לסיור הקולי - תחנה רביעית

 

 

ברחוב יצחק אבינרי עומד מתחם מגודר. מימין נבחין במבנה הכנסייה וכיפתה הייחודית, בעלת אריחי הקרמיקה האדומים. משמאל נבחין במבנה רחב ממדים, בן שלוש קומות, שבחזיתו קשתות מחודדות אשר בחלקן שרידי חלונות זכוכית. זהו מנזר הכנסייה ששימש כאכסניה עבור צליינים, וכיום, כפי שאפשר לראות, הוא מוזנח למדי. הכנסייה נבנתה בשנת 1855 והיא הכנסייה הוותיקה ביותר מחוץ לחומות יפו. בתוך החצר מצויים שרידיו של בוסתן ובו באר מים ומתקן השאיבה, בריכת אגירה למים, תעלות השקיה ועצי הפרי.

הכנסייה הקופטית נחשבת לכנסייה הלאומית המצרית. המילה קופטי היא שיבוש של המילה "אגיפטי" שפירושה מצרי. בעקבות פלישת אברהים פחה לארץ במאה ה-19, הגיעו ליפו צליינים קופטיים ממצרים. מתחם זה שימש אותם בזמן שהותם ביפו.
הכנסייה נקראת על שם אנטוניוס הקדוש, נזיר בן המאה הרביעית לספירה שהניח את היסודות לאורח החיים הנזירי ונחשב לראשון הנזירים ולמייסד הנזירות הנוצרית.

בשנת 1948 עזבו רוב מאמיני הקהילה הקופטית את העיר, מצרים הפכה ארץ אויב, הצליינים הקופטים פסקו מלבוא והמבנים הלכו והתפוררו. כיום מתגורר באכסניה רק נזיר בודד, ראש המנזר הקופטי, המשגיח על המתחם עבור הקהילה הקופטית הקטנה שנותרה ביפו.

בדרך חזרה לרחוב יפת כדאי להפנות את תשומת לבנו לבתים תאומים (אבינרי 4) בעלי נוכחות ייחודית בשל גדר הברזל המעוטרת שלהם והמרפסות המעוגלות שבחזיתם, סגנון שיובא לארץ ואומץ על ידי האדריכלים הערבים ביפו (כמו גם על ידי אדריכלים יהודים מתל-אביב). מבנים אלה מדגישים את חשיבותה של יפו לאדריכלות בינלאומית. נשוב לרחוב יפת פינת רחוב יצחק אבינרי ונביט אל עבר הכנסייה ברחוב יפת מספר 48, שם נמצאת התחנה השישית.

להאזנה לסיור הקולי - תחנה חמישית

 

 

אנו ניצבים אל מול חומה המקיפה את מתחם הכנסייה האנגליקנית על שם פטרוס הקדוש, בכיר השליחים של ישו, שהחיה ביפו את טביתא וחווה התגלות המסמלת את פתיחת הדרך להצטרף לנצרות. הכנסייה מוקפת גינה גדולה ולצדה מתנשא מגדל פעמונים מלבני הדומה לצריח מבוצר. הכנסייה נבנתה בראשית שנות ה-30 במטרה להרחיב את השפעת הזרם האנגליקני בעיר יפו ואת מספר מאמיניו.
תור הזהב של הכנסייה היה בתקופת המנדט הבריטי. במאי 1935 נפתחו כאן החגיגות של "יום המלך" שבו ציינו ברחבי האימפריה הבריטית 25 שנה להמלכתו של הוד מלכותו המלך ג'ורג' החמישי. לאחר הדרשה בכנסייה יצאו המכובדים הבריטים אל הטקס לקריאת הכיכר ובה המזרקה בשדרות המלך ג'ורג' (היום שדרות ירושלים) על שם המלך ולאחר מכן אל הטקס בתל-אביב לקריאת קטע מרחוב הכרמל על שמו.
עם כיבוש העיר וסיומו של המנדט בשנת 1948 התמעטו המאמינים. הכנסייה נסגרה ועומדת נטושה, ולא נערכים בה טקסי דת ותפילות. כיום אי אפשר להיכנס אל מתחם הכנסייה, אך אפשר להציץ דרך חריצי השער ולהתרשם מהמבנה ומהגינה שסביבו.
נתקדם לאורך רחוב יפת דרומה עד לבית מספר 52. מבעד לשערי החומה הגבוהה אפשר לראות את המבנה המונומנטאלי של בית החולים האנגלי הידוע בכינויו "הבית הסקוטי". המבנה המרשים נבנה על ידי הכנסייה האנגליקנית בשנות השמונים של המאה התשע עשרה. המבנים במתחם בני שתי קומות, בנויים מאבני כורכר, מוקפים במרפסות ארוכות וטבולים בגן ירוק. בית החולים האנגלי אינו בית החולים היחיד ברחוב והיו בו בתי חולים נוספים, למשל בית החולים הצרפתי. ביפו פעלו גם בתי חולים אחרים, כמו בית החולים של הטמפלרים במושבה הגרמנית ובתי חולים ממשלתיים, וכן בית חולים יהודי שהוקם כמענה לפעילות הנוצרית באזור. הבניין נמצא כיום בבעלות פרטית ואי אפשר לבקר בו.
נתקדם לאורך רחוב יפת דרומה עד שנגיע אל הגן הציבורי "גן השניים", הנמצא בפינת הרחובות יפת וארליך, שם נמצאת התחנה השביעית.

להאזנה לסיור הקולי - תחנה שישית

 

 

גן השניים נמצא ברחוב יפת, פינת רחוב ארליך. ב-17 במרץ 1992 דקר מחבל מחאן-יונס בסכין את אילנית אוחנה בת ה-18 בדרך תל-אביב-יפו. עבד אל כרים, בעל המוסך הסמוך, נחלץ לעזרתה של הנערה ונדקר למוות אף הוא. לזכר השניים, יהודייה וערבי, הקימה במקום זה עיריית תל-אביב-יפו גן ציבורי המבטא את דו-הקיום הרגיש והעדין השורר בין תושבי העיר.
עד אמצע שנות השמונים שימש הגן כמקום מפגש לעובדים ערבים שהגיעו באוטובוסים מעזה וחיפשו עבודה בישראל. בפי תושבי יפו קיבל המקום את השם "גן העזתים".

נצא כעת מהגן ונחזור לרחוב הראשי, רחוב יפת ונעמוד מול בית מספר 72, בית מגורים מרשים בעל שתי קומות שעבר תהליך שימור. כך נראו הבתים בשכונת עג'מי עם הקמתה. סגנון הבית מתאפיין באדריכלות המשלבת השפעות מהאדריכלות האיטלקית והאדריכלות העות'מאנית. הגג משופע ועליו רעפים, אשר יובאו ממרסיי שבצרפת והיו סימן מובהק לעושר באותם הימים. מימדי הבית וסגנונו האדריכלי מעידים על האמצעים הכלכליים של בעליו ומלמדים אותנו על עושרם הרב של בוני השכונה.

נתקדם מעט במעלה רחוב יפת צפונה, עד לפינת רחוב ציונה תג'ר. שימו לב למבנה בולט הניצב ממש בפינה. עיצובו של המבנה מטעה ממבט ראשון ומעלה אסוציאציות של צריח מסגד קטן. זהו בסך הכול מבנה טרנספורמטור של חברת החשמל שממנו סופק החשמל ביפו, מתחנת הכוח הראשונה שהקים רוטנברג בשנת 1923, דרך רחוב החשמל אל דרך פתח-תקווה (היום דרך בגין). מעניין הוא שדווקא יפו, שראשיה התנגדו בתקיפות לחיבור העיר לרשת החשמל של רוטנברג, שמרה בקרבה את מבנה הטרנספורמטור היחיד ששרד במרחב של תל-אביב-יפו. המבנה עוצב על ידי האדריכל אלכסנדר ברוולד (Bervald), מתכנן הטכניון הישן בחיפה, וזוהי עדות למגמה להקנות גם למבנה תפקודי פשוט כמו טרנספורמטור עיצוב אדריכלי ומראה אוריינטאלי.

נחצה את רחוב יפת וניכנס לרחוב שערי ניקנור. זהו אחד הרחובות הבולטים בעג'מי בבתי המגורים המפוארים של המשפחות הערביות האמידות שחיו בהם עד 1948. כדאי לשים לב במיוחד לבתים במספרים 7, 9 ו-15, שבחלקם חוזר הדגם בעל שלוש הקשתות. ברחוב הדולפין נפנה ימינה ונביט לעבר הכנסייה המרונית השוכנת במבנה מספר 22, שם נמצאת התחנה השמינית.

להאזנה לסיור הקולי - תחנה שביעית

 

 

הכנסייה המרונית הממוקמת ברחוב הדולפין מס' 22 נמצאת בלב החלק הצפוני של עג'מי, המכונה השכונה המרונית, על שם המייסדים שהקימו חלק זה של השכונה בסוף המאה ה-19. עד לשנת 1997 עמד משמאל לכנסייה המנזר המרוני. על שטחו נבנה בית מגורים. הכנסייה המרונית נקראת על שמו של נזיר קדום בשם מארון הקדוש, אשר חי כנראה בסוריה בסוף המאה הרביעית ובתחילת המאה החמישית לספירה. בעקבות הכיבוש המוסלמי במאה השביעית לספירה נדחקו המרונים מסוריה אל אזור הר הלבנון, ומאז מרכז פעילותה ורוב אוכלוסייתה נמצאים בלבנון. לכן יש לכנסייה המרונית מאפיינים מקומיים לאומיים שמקורם בלבנון. בתחילה נמנו המרונים עם הכנסיות המזרחיות, אך בתקופת מסעי הצלב נוצר הקשר הראשוני שלא ניתק עוד בין הכנסייה הקתולית לכנסייה המרונית. במאה ה-17 הפכה הכנסייה המרונית באופן רשמי לחלק מהכנסייה הקתולית וקיבלה על עצמה את מרות האפיפיור תוך שמירה על מידת-מה של עצמאות.

מרבית הנוצרים המרונים חיים בלבנון שם הם מהווים את הקהילה הנוצרית הגדולה ביותר במדינה השסועה. הם דוברים ערבית וחיים בעיקר באזור שמצפון לכביש ביירות-דמשק' עד שולי העיר טריפולי. במדינת ישראל המרונים גרים בעיקר בכפרים ובערים בצפון הארץ, ובכפר ג'יש (גוש חלב), שהוא הכפר המרוני היחיד בישראל.

הכנסייה שלפנינו הוקמה בשנת 1904 בסיוע הסוחר איסכנדר עוואד, מרוני מלבנון. עוואד שימש בצעירותו כמדריך לתיירים אנגלים שסיירו בארץ הקודש. עם מותו ב-1904 תרמה אלמנתו כספים להקמת הכנסייה שנבנתה בפועל בידי מרונים מלבנון.

נמשיך צפונה לאורך רחוב הדולפין לעבר כנסייה נוספת הניצבת מימין. נעצור מול בית מספר 11, שם נמצאת התחנה התשיעית.

להאזנה לסיור הקולי - תחנה שמינית

 

 

הכנסייה, הנמצאת ברחוב הדולפין מס' 11 , נקראת גם כנסיית "הגברת של הבשורה" ("סיידה אל בישארה" - sayda el bishara], על שם אמו של ישו שקיבלה את הבשורה על לידתו הצפויה מפי המלאך. הכנסייה נבנתה ב-1928 וסמוך אליה ניצב מגדל פעמונים, שריד לכנסייה קדומה יותר שעמדה במקום.
הכנסייה היוונית-מלכיתית נמנית עם הכנסיות הקתוליות המזרחיות. מקור המילה מלכיתית במילה הסורית העתיקה מלכאיא שפירושה מלכותי. המונח מלכיתית משמש לציון הפלג שפרש מהכנסייה היוונית-אורתודוכסית ועבר אל חיק הכנסייה הקתולית לפני כ-300 שנה. הכנסייה המלכיתית מנוהלת על-ידי פטריארכיה משלה, ומאמיניה הדוברים ערבית מכירים בסמכות האפיפיור.

נמשיך צפונה לאורך רחוב הדולפין עד קצהו. נרד אל רחוב יהודה מרגוזה, אל בית הקברות היהודי, שם נמצאת התחנה העשירית. 

להאזנה לסיור הקולי - תחנה תשיעית

נגיע לרחוב מרגוזה פינת יהודה הימית. בית הקברות אשר נמצא בראש הגבעה מעבר לחומת האבן הוא בית קברות ייחודי המסמל את חידוש היישוב היהודי ביפו במהלך המאה ה-19. בבית הקברות הקטן שהחל לפעול ב-1840 ניתן לראות על המצבות את מעמדו של הנפטר, ולא אחת גם את קורות חייו.
שמות המשפחה הצצים מבין המצבות, כמו: שלוש, מויאל, מטלון, אמזלג, תג'ר ואחרים, מוכרים מתולדות יפו היהודית ושכונותיה במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. בבית הקברות קבורים גם שלמה אבועלפיה ובן-ציון ריזו לוי, שניהם מייסדי שכונת 'אחוזת בית' שממנה צמחה תל-אביב, שנפטרו עוד בטרם הסתיימה בניית בתיהם.

בבית הקברות קבור גם הרב יהודה הלוי מרגוזה, הרב הראשי הראשון של יפו, שכיהן בתפקידו במשך שנים ארוכות, ועל שמו הרחוב הסמוך.
הקבורה בבית הקברות נפסקה בזמן מגיפת הכולרה בשנת 1902 בהוראת השלטונות העות'מאניים. אז הובילו את המתים צפונה, אל גבעות החול השוממות, אל בית הקברות שייוודע לימים כבית הקברות "טרומפלדור" בתל-אביב.

נחזור מרחוב יהודה מרגוזה, נחצה את רחוב יהודה הימית ונטפס במדרגות הנמצאות במערב קיר התמך שמולנו, אל עבר הרחבה שבה ניצב עץ תות, שם נמצאת התחנה האחת עשרה, ממנה נצפה על יפו מדרום.

 להאזנה לסיור הקולי - תחנה עשירית

 

 

נגיע אל הרחבה שמעל רחוב יהודה הימית, פינת רחוב הדולפין. מכאן אפשר לצפות על יפו במבט ייחודי החושף את צורת הבנייה המשתפלת על הגבעה כלפי הנמל והמגדלים המזדקרים לעבר הרקיע. מעל נמל יפו נראה את המגדלור הצבוע אדום לבן שבנו הבריטים כדי לסמן את מיקום הנמל אל הצופים מהים. מימין לו נראה צריח של מסגד קטן הנמצא בחצרה של משפחת זכריאן הארמנית, ששמרה על המגדלור העות'מאני במשך שנים ארוכות. הצריח מציין את מקומו של המסגד בחצר בית המשפחה ונקרא ג'אמע אל בודרוס, על שם פטרוס הקדוש.

בראש הגבעה אפשר לראות את מגדל הפעמונים של כנסיית סנט פטרוס הפרנציסקאנית ומתחתיו את הסככות ואת הגג של מוזיאון אילנה גור. מעבר לבנייני גבעת אנדרומדה מזדקר הצריח של כנסיית סנט ג'ורג' היוונית-אורתודוכסית שהזכרנו בתחילת הסיור. מכאן ננוע דרומה, ניכנס לסמטה הקטנה מימין ונעבור דרכה לרחוב המקביל לקו החוף, רחוב הצדף, שלאורכו נראה כמה מבתי המידות המשופצים של השכונה המרונית. שם נמצאת התחנה השתיים עשרה.

 

 

נביט דרומה מקצהו הדרומי של רחוב הצדף . שכונת עג'מי נפרשת לרגלינו אל מול הים והפארק. אפשר להתרשם מן הבנייה החדשה בשכונה אשר מנסה לשמר את העקרונות האדריכליים של השכונה המקורית. במרכז השכונה בולטים מגדל המים מתקופת המנדט, שעבר תהליך שימור, ומסגד אל עג'מי שאליו נגיע בתחנתנו הבאה.

נביט כעת אל עבר נמל יפו. השטח הנמצא מדרום לנמל ומצפון לגבעה הירוקה של פארק מדרון יפו היה חלק משטחי האחסון שהבריטים יצרו בשנות השלושים באמצעות ייבוש הים במסגרת מיזם ההרחבה והשכלול של נמל יפו. מדרומו שוכן פארק מדרון יפו המשתרע על שטח של כ-220 דונם, מנמל יפו ועד לחוף גבעת עלייה. חלקים גדולים מקו החוף של שטח זה יובשו ושימשו אתר לסילוק פסולת בניין מיפו, מתל-אביב ומהארץ כולה, משנות ה-60 של המאה ה-20 ואילך. כך אבד לנו חוף ים קסום וציורי ונוצרה גבעה מלאכותית של פסולת בניין. באמצע שנות ה- 70 של המאה ה- 20, בעקבות עתירה של תושבי השכונה, הופסקה צמיחת הר הפסול, והוא נשאר במצבו עד שנת 2005. עיריית תל-אביב-יפו החליטה לסלק את המפגע ולהפוך אותו לפארק ירוק. יחד עם התושבים ובמסגרת הליך שיתוף ציבור, גובש מתווה הפארק הניצב לפנינו.  במהלך העבודות להקמת הפארק בוצע פרוייקט המחזור הגדול ביותר בארץ, שבמהלכו הועברו למחזור כמעט מיליון וחצי טון של פסולת בניין. את סיורנו נסיים בנקודת התצפית של פארק מדרון יפו הנשקפת מולנו.

תחנתנו הבאה היא רחוב קדם. נחזור לרחוב הצדף, נפנה מזרחה עד לפינת רחוב שערי ניקנור ורחוב קדם ושם נפנה דרומה, אל התחנה הארבע עשרה.

להאזנה לסיור הקולי - תחנה שלוש עשרה

 

 

 

הגיעו לרחוב קדם פינת רחוב שערי ניקנור. רחוב קדם הוא הציר המרכזי של שכונת עג'מי . בעבר היה זה הרחוב הראשון שנבנה במקביל לקו החוף.
לאחר הקמת המדינה בוטל שמו הערבי, וכמו מרבית הרחובות ביפו קיבל הרחוב מספר במקום שם. שמו של הרחוב היה מספר 60, וכך הוא נודע במשך שנים עד שקיבל את שמו העברי - רחוב קדם.

נמשיך דרומה לאורך רחוב קדם עד לפינת רחוב רב החובל, נפנה ימינה עד שנראה מולנו את מסגד אל עג'מי ונפנה לעברו.

מסגד אברהים אל עג'מי נתן לשכונה את שמה. לפי המסורת המוסלמית היה אברהים אל עג'מי צדיק בדורו ודמות מוסלמית מוערכת. ראשיתו של המסגד שלפנינו כנראה במאה השמונה עשרה, סמוך לקברו של עג'מי. המסגד הקטן שופץ בשנות השבעים ונבנה לו צריח חדש. אולם התפילה נמצא בקומה השנייה. אם המסגד פתוח בעת הגעתכם, אפשר לבקש להיכנס ולהתרשם מהחצר ומהמסגד עצמו.  בחצר המסגד קבור חסן ערפה - אחד מעשירי יפו שעל שמו נקרא בית הספר הסמוך.

נחזור מכאן לאורך רחוב רב החובל עד רחוב קדם. נקיף את בית הספר חסן ערפה לכיוון דרום ונצעד דרך שביל הכניסה של הפארק עד למרכזו. נעלה אל הגבעה הצפונית, אל נקודת התצפית, ונתיישב מתחת לפינה המוצלת המשקיפה אל השכונה, שם נמצאת התחנה האחרונה בסיור.

להאזנה לסיור הקולי - תחנה ארבע עשרה

 

 

 

הגיעו לנקודת התצפית מהגבעה הצפונית של הפארק, מכאן נוכל להקיף במבט את השכונה ולקבל מושג כללי על גודלה.

דרומית לשטחה הבנוי של שכונת עג'מי נוסדה בתקופת המנדט הבריטי שכונה נוספת בשם ג'בליה. לאחר הקמת המדינה הוחלף שמה לגבעת-עלייה. מתחת למצוק שעליו בתי הקברות של השכונה נבנה המבנה הייחודי של מרכז פרס לשלום (שאיננו נראה מתצפית זו). המגדלים מדרום הם שטחה של העיר בת-ים. מצפון ליפו אפשר לראות את קו החוף של תל-אביב שבו בולטת הארובה של תחנת הכוח רידינג, הנמצאת צפונית לשפך הירקון.

שביל הכורכר החוצה מזרחית לגבעה הירוקה עובר בתוואי קו החוף המקורי, ולאורכו נראים הבתים של שכונת עג'מי. אף שעיצוב הבתים משלב את הסגנון הארכיטקטוני המקומי, ניכר כי קיים שוני בין בתיה הישנים והמשומרים של השכונה לבין הבתים החדשים. 
 

מדרון יפו שעליו אנו נמצאים שינה פניו והפך למקום מוריק ונעים, שמזמין את המבקרים בו ליהנות מהאוויר הצח, מגלי הים, משבילי ההליכה והרכיבה וממתקני המשחקים והספורט.

כאן מסתיים סיורנו בשכונת עגמ'י, שכונה בעלת פנים רבות, דתות שונות, השוזרת יחדיו את הישן והמודרני, את העבר עם ההווה.

להאזנה לסיור הקולי - תחנה חמש עשרה